עטיפת הספר "בדו-עיר" - חדר המדרגות בביתו של המשורר (צילום: גלי דנה זינגר)

“המחברת של שנת 1948”, הוא השיר הפותח את הספר “דו-עיר”, מאת סביילי גרינברג (2014, הוצאת אבן חושן, בתרגום גלי-דנה זינגר).

סביילי גרינברג (1914 – 2003) נמנה עם גדולי המשוררים הרוסים של המאה העשרים. בטרם עלה ארצה לא התפרסמו ספרים פרי עטו ברוסיה, דבר שאינו מפתיע בהתחשב בכך שהשתייך ל”בריגדה של מיאקובסקי”. מדובר בארגון שנוסד בסוף חייו של מיאקובסקי,שאתגר את אגודת הסופרים הסובייטית עוד בתקופת סטאלין.

רק אחרי שעלה לארץ (ב-1973) החל לפרסם את ספריו, אבל נגיעתו בקורא הישראלי הייתה מועטה, אף כי תרגם את אבידן לרוסית − באחריות הדבר מאירות עיניים של הספר, אמר גרינברג כי חיפש את אבידן וכי “צריך היה להיות אחד כזה”. ניתן לראות נקודות השקה ביניהם, כפי שאראה להלן, אולם הוירטואוזיות הלשונית, השילוב בין רוח לחומר, השימוש המקורי במילים,הקונוטציות והדנוטציות שלו שנבעו מתרבות אירופאית מאוד, שהקורא הממוצע הישראלי כלל לא מבין, והניסיון, שנעשה במידת מה על ידי המתרגמת גלי-דנה זינגר, משוררת מוכשרת שהוציאה שלושה ספרי שירה בעברית ועורכת יחד עם בעלה, האמן נקודא זינגר את כתב העת נקודתיים בכל גלגוליו) לא יכול לגשר על פער של חיים שלמים, ותרבות שלמה, זאת גם הסיבה שהספר עבר מתחת לרדאר של הביקורת.  מדור זה כבר נתן לקוראיו טעימה מן הפוטוריזם הרוסי והאוקראיני, ויש לקרוא את שיריו של גרינברג מתוך הקשר זה. לקרוא בלי להבין בהכרח, אבל להרגיש, כמו שעומדים בפני יצירת אמנות קוביסטית או דאדאיסטית. ראו למשל את השיר הבא:

מהו זה אם לא ציור במילים ובחושים של אמן, שלא לומר אומן, המשתמש בכל הכלים והצבעים כדי ליצור דבר מה העוקף את הרגש או את התצפית הבנלית וגורם לנו לשמוע מחדש את רחש הגלים, כדברי שקלובסקי.

אם כן יפה מאוד כי גלי-דנה זינגר נתנה למשורר זה במה חשובה לאורך השנים בכתב העת שלה, מתוך נקודת מבט תרבותית והכרה של החשיבות ביצירתו של גרינברג.

***

אחד הדברים שהתחברתי אליהם במיוחד בספר הן הבלחותיו הארס פואטיות של גרינברג מבעד ליצירה. למשל השורות המסיימות את השיר השני, “עבד נמלט”:

או השיר “שירעד”, שלדעתי מסביר את החיבור של גרינברג עם אבידן, שהתעסק אף הוא בשאלות החיים והמוות והנצחיות:

כאשר מבטו של גרינברג מופנה אל עבר העיר השניה בדו-עיר שלו (ירושלים/מוסקבה) מבטו כמו יוצר הזרה כלפי המציאות שבה אנו חיים, על אף ניסיונו להתגונן מפני הביקורת כי היה זר להוויה הישראלית.ראו למשל כיצד הוא מתארר את חומות העיר העתיקה, בשיר” 3 באפריל 1983″:

כמו אבידן, גרינברג היה מודע מאוד לזמן שעובר וכנראה כמוהו שאף גם הוא לחיי נצח. מעניין  להשוות את ההספדים שכתב רפי וייכרט לאבידן ולמשוררים אחרים לנקרולוג שכתב גרינברג, שכמו תופס משהו משורשי הווייתו.

אני חושב שהיצירה החשובה בספר היא השיר “ברושים”, שנכתבה בראשית המאה ה-21. יש בה זיקוק של כל איכויותיו הטובות של גרינברג, ומיצוי של הדיאלוג שנפתח במחברת 1948 עם ההוויה והמציאות הישראלית. אם נתייחס לתמונת עטיפת הספר, אפשר לדמות את גרינברג לבניין רב קומות, שהאור בו כמו משחק וחושף את הצללים והאורות שיש בתוכו. אביא כאן את ראשיתו של שיר ארוך זה המתפרש על פני שלושה עמודים, ובנוי קצת כמו ברוש:

קישור לכתב העת נקודתיים

ביום שני הקרוב בשעה 19:00 תהיה לכם הזדמנות מיוחדת להתוודע למשורר מיוחד זה ולמתרגמתו: יש ערב השקה לכבוד צאתו של ספר השירה של סביילי גרינברג, בדו-עיר שיצא בהוצאת אבן חושן בתרגומה של גלי-דנה זינגר.

בהשתתפות: גלי-דנה זינגר, חדווה הרכבי, מיכל גוברין, אמיר אור, נקודא זינגר, אשר רייך והמו”ל עוזי אגסי.

רצוי להירשם בטל’  03-5107040 או במייל: info@sipurpashut.com. הכניסה חינם.

פוסטים קשוריםפוסטים נוספים של כותב זה

42 תגובות

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן